<h1>אחר מיעוט</h1>
<h2>דף קנז:</h2>
[י"ב] דבר הלמד מענינו כיצד איש כי ימרט ראשו טהור הוא יכול יהא טהור מכל טומאה. פירוש מכל מראות נגעים שנולדו בקרחת וגבחת. כשהוא אומר כי יהיה בקרחת וגומר, דבר הלמד מענינו אין טהור אלא מטומאת נתקים בלבד. ונראה לי דאע"ג דחלוקין בשתי פרשיות, עשאן הכתוב על ידי משמעות שאין צריך, כאילו פרשה אחת. דאטו משום שנקרח או נתגבח יהא טמא. אם כן כמה וכמה בני אדם (כ"י) באנו לטמא, וכל זמן שלא גילה לנו הכתוב לטמא הקרחים והגבחים מנין לנו לטמאן. לישתוק קרא מטהרתן דהא לא סלקא דעתין לטמא [אותן]. אלא שמעינן מינה לדרוש (מעין) [מענין] של מעלה, דנתקין מטמאין הראש בסימנייהו. יכול אפילו אם נולדו אותן סימנין במי שנקרח או נגבח קורא אני כאן צרעת הראש ת"ל טהור הוא. ובא הכתוב לחדש לו טומאה אחרת שנידון בפתוך ובשאר עור הבשר, ולהקל לענין זה שאם נעשה קרח וגבח שאין פוסין מזה לזה, ואין (מוני) [חצי] גריס הנולד בקרחת, וסמוך לו חצי גריס [שנולד] בגבחת שאין מצטרפין. שלכך חלקן הכתוב. וגם אין מטמאין בשער לבן, כולהו כדאיתא בספרא [תו"כ פ' תזריע]. והתם מפרש איזו היא קרחת ואיזו [היא] גבחת. ומה הביא רבי ישמעאל פסוק זה. והיה לו להביא [פסוק] המפורש יותר, כגון [ויקרא י"א] תנשמת דעופות ושרצים [חולין ס"ג ע"א], ולא תגנוב [שמות כ'], ולא תגנובו [ויקרא י"ט], דכל אחד למד מענינו [סנהדרין פ"ו ע"א]. אלא בא ללמדינו חידוש זה כאן, דטהור הוא קרא יתירא. אע"פ שחלוק בשתי פרשיות דרשינן ליה מענינו של מעלה שמה שטימא למעלה כאן טיהר. ואף זו מדה שבא ללמדינו בהפך סברתינו.
דבר הלמד מסופו ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. משמע בין בית שיש בו אבנים ועצים ועפר בין אין בו. וכשהוא אומר בסופו ונתץ את הבית עציו ואבניו ועפר הבית, למוד מסופו שאין מטמא אלא בית שיש בו אבנים ועצים ועפר. ובנגעים [פי"ב מ"ג] ובספרא [תו"כ פ' מצורע] מפרש כמה שיעור של כל אחד ואחד. ומדה [זו] למידה אותנו שלא נפרש ונתץ את הבית אבניו ועציו ועפרו באו. או אם הבית אבנים לבד, או עצים לבד, וכן עפר. אלא גלה לך הכתוב כאן על הבית האמור בענין שיהיה של שלשת המינין האלו. ואפילו לרבי יונתן [יומא נ"ז ע"ב] דאמר משמע כאחד ומשמע נמי [כל אחד] בפני עצמו. מדהוה [ליה] למיכתב ונתץ את הבית והשליך הכל אל מחוץ לעיר. דמשמע באיזה בנין שנבנה, [מדכתב] פרטים אלו ש"מ דוקא.
[י"ג] שני כתובים המכחישים זה את זה הרי כל אחד ספק, והשלישי מכריע ביניהם. הרי הוציא שניהן מספיקן, והעמידן השלישי על בוריין.
ושלש עשרה מדות הללו מנאום רבינו הלל ורבינו שמואל זל"ע.
ושלש עשרה מדות הללו לפי מה שכתבנו ללמדינו הפך סברתינו מעתה אין להקשות למה לא נמנים אתים גמים (רכין) [רקין], ושאר מדות, כגון ריבוי אחר ריבוי למעט, מיעוט אחר מיעוט לרבות, וסמוכין. לפי שנראה כל מצוה שכתובה בתורה והיא נדרשת ב"את", אין זו לימוד גילוי, ש"את" סתום הוא, וכן "גם" שאין מפורש, כמו גזירה שוה וכל אלו שדרש רבי ישמעאל, [אלא] מעצמך אתה מרבה את הנראה יותר. כגון את בשרו דטבילה לרבות שערו דאת הטפל לבשרו [ערובין ד' ע"ב]. וכן את בשרו דשור הנסקל דהיינו עורו [פסחים כ"ב ע"ב]. ואת הטפל לפריו דהיינו קליפי ערלה [ברכות ל"ו ע"ב] למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. כדאיתא באין מעמידין [ע"ז ל"ה ע"ב] בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בשרף עלין ובשרף פגין. [דאת] אין גילוי על שאר מצוה אלא מפרש יותר ומרבה, כגון חלב בהמה טמאה דנפקא לן מאת הגמל [בכורות ו' ע"ב]. ואיכא דלא דריש אתים [פסחים כ"ב ע"ב]. וכמה פעמים אשר ריבויא הוא ואיכא דאשר לא דריש לענין ציצית [זבחים י"ח ע"ב]. וזימנין אפילו וי"ו דרשי לדברי הכל. ובכל [ובכלל] זה גמין נמי.
וכן אכין ורקין כאילו ממעט בפסוק (ובכל זה וכן אכין ורקין כאילו ממעט בפסוק) עצמו, כמו "הוא" ו"היא" ו"זה" ו"זאת", (כולן) כתובה עם המצות לפרש, מה שעלה בדעתך לרבות על ידי שום סברא הרי אתה ממעטו מן המיעוט הכתוב אצלו. וכל אלו פירש המצוה.
וכן ריבוי אחר ריבוי האמור בענין, כיון שלא פירש לן הכתוב בתיבה אחת את המדה (המידה בענין כיון שלא פירש לן התיבה בתיבה אחת המדה) וכתיב ריבוי אחד ותו לא צריך לרבויי מידי, והדר כתיב ריבויא אחריני, שמעינן מינה למעט בא אפילו משמעות הראשון. ותו היא בכלל פירוש המצוה האמורה בענין. אבל כל אלו ממרחק הביא לחמה, כההיא דמנחות פרק שתי מדות [פ"ח ע"א], חצי לוג מה היה משמש [וכו'] חצי לוג שמן לתודה. ובגמרא תניא רבי עקיבא אומר מה תלמוד לומר בשמן בשמן ב' פעמים אילו לא נאמר אלא בשמן אחד וכו', גבי תודה כתוב והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, ושמן דרבוכה לקמן דריש ליה... אילו לא נאמר אלא בשמן אחד הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג, עכשיו נאמר בשמן ב' פעמים, הוי ליה ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט לחצי לוג. ופריך ריבוי אחר ריבוי, חד ריבוי הוא, דחד צריך לגופיה, אלא אילו לא נאמר בשמן כל עיקר הייתי אומר הרי היא ככל המנחות ללוג. עכשיו שנאמר בשמן [בשמן] הוי ריבוי אחר ריבוי ולמעט. דאי כתיב בחד שמן הוי ריבוי להוסיף לה שמן כדאיתא בפרק התכלת [מנחות נ"א ע"א] גבי חביתין על מחבת בשמן ריבה לה שמן, דמסקינן התם בשמן להוסיף לה שמן. דאי לקבוע לה שמן לא צריך כיון דכתיב על מחבת כמנחת מחבת. וכיון דמסתמא טעונה שמן, שמן תרי זימני למעוטי אתא כאילו מפרש שמן שהצריכתו תורה אפילו שמן כל שהו. וזהו פירוש של ריבוי אחר ריבוי בכל מקום.
וכן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. בסדר יומא פרק טרף בקלפי [מ"ב ע"א] אמר רב דשחיטת פרה אדומה בזר פסולה. מיהו בכהן שאינו לא כ"ג ולא סגן כשירה. וטעמיה דרב משום דכתיב אלעזר וחוקה וכתיב ולקח אלעזר הכהן דלא איצטריך למיכתב אלעזר, אלא לומר לך דהוי מיעוט אחר מיעוט ולרבות אפי' כהן הדיוט. הלכה דמיעוט אחר מיעוט. [היא אפי'] היכא דמשמעות קמא משמע מיעוט כי הדר כתב מיעוטא אחרינא משמע דהוי מיעוט אחר מיעוט ולא אמרינן דאיצטריך לגופה. דאע"ג דאיצטריך, היכא דגופה נמי משמע מיעוט כי הדר כתב מיעוט הוי מיעוט אחר מיעוט. כי הכא גבי פרה דאיצטריך לרב למיכתב אלעזר בשחיטה משום דשחיטת הקדשים כשירה בזר. וכיון דכתיב אלעזר וכתיב חוקה ש"מ דאפילו בדיעבד נמי פוסל זר. והשתא למה [הוצרך] בקבלה למיכתב אלעזר, אי למעט זר השתא דבקדשים כשירה בזר פסולה בפרה קבלה שפוסלת בקדשים בזר דאמר מר [יומא כ"ז ע"א] מקבלה ואילך מצות כהונה, אינו דין שתפסול (בתודה) [בפרה], ואם מיעט בקבלה בשחיטה ממילא שמעינן דפסולה בזר בפרה. הילכך הוי מיעוט אחר מיעוט ולרבות דאפילו בכהן הדיוט. וכהן הדיוט הוא דמרבינן, אבל לא ישראל דדי (לא) [לנו] לרבות מעלה אחת שירדה. דאהני אלעזר ודומיא דאלעזר, אבל ישראל כלל כלל לאו בכלל אלעזר. אבל כהן הדיוט בכלל אלעזר הוא לעבודה.
וכן ההיא דאלו הן הנחנקין. דתנן התם [סנהדרין פ"ה ע"ב], גנב מי שחצי עבד וחצי בן חורין רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים. וטעמא דרבי יהודה מאחיו לאפוקי עבדים. בני ישראל למעוטי למי שחציו עבד וחציו בן חורין [מבני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין] (דמהני לרבות דאע"ג דישראל גמור) הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות אפי' חציו עבד וחציו בן חורין דמהני לרבות דאע"ג דישראל גמור אינו, צד חירות יש בו. אבל עבדים אין לרבות, שכבר נתמעטו ממיעוט דאחיו. ואי לאו ההוא מיעוט הוי דרשינן מבני ישראל למעוטי עבדים. מבני ישראל למעוטי למי שחציו עבד וחציו בן חורין.
ומיעוט אחר מיעוט דמרבינן בעינן לעולם שיהא הריבוי קצת מרבה והמיעוט יהיה במקומו, אלא לרבות דבר שאינו דומה למיעוט כלל. כההיא דפ"א דסנהדרין [ב' ע"א] דתנן הקרקעות תשעה וכהן. ובגמרא [ט"ו ע"א] מנא הני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתיבי בפרשה חד לגופיה הני הוו מיעוט אחר מיעוט. וחד לגופיה מאי צריך משמע כהן ולא ישראל. ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט ולרבות אפילו כולן ישראל וכו'. מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים. דכל תרי דרשינן חד לגופיה וחד מיעוט אחר מיעוט לרבות וכו'. וכדאיתא נמי במסכת מגילה פרק הקורא את המגילה עומד [כ"ג ע"ב]. ועמד בקושיא. ואע"ג דבעלמא היכא דתלתא מיעוטי כתיבי לא דרשינן במיעוט אחר מיעוט לרבות, אלא כולהו למיעוטי. הכא גבי הקדש כיון דאיכא למידרש כל תרי ותרי למיעוט אחר מיעוט. ולא אשכחן מידי אחרינא דרשינן.
ומנא תימרא דתלתא מיעוטי כולהו למיעוטי. דתניא בהמצניע [שבת צ"ב ע"א] אם נפש אחת תחטא בשגגה נפש תחטא ולא שתים, אחת תחטא ולא שתים, בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורים. וגרסינן בהוריות הלכה ראשונה [ב' ע"ב], נפש תחטא, אחת תחטא בעשותה תחטא. הרי אלו מיעוטין. תולה בבית דין פטור בעצמו חייב וכו'. עד ומאן שמעינן דדריש מיעוטי רבי יהודה, דתניא רבי יהודה אומר זאת, היא, העולה, הרי אלו [שלשה] מיעוטין וכו'. ובהוריות ירושלמי בתחילתו [פ"א ה"א], נפש תחטא אחת תחטא ובעשותה תחטא הרי אילו מיעוטין. התולה בעצמו חייב בבית דין פטור. בכל אתר את אמר מיעוט אחר מיעוט לרבות והכא את אומר מיעוט אחר מיעוט למעט. אמר רב מתנה שניה היא, דהכא מיעוט אחר מיעוט
